את הפוסט הזה כמעט וסיימתי לכתוב ביום חמישי, ה-17.7. ישבתי עליו קצת, ערכתי את התמונות וכתבתי את הפסקה הבאה:
"אז עבר לו שבוע, האזעקות עדיין מפלחות אחת לכמה זמן את הדממה המוזרה הזו, שהחליפה את קולות החופש (בתדירות כזו או אחרת, תלוי מיקום גאוגרפי). מתחילים לדבר ברקע על פעולה קרקעית ורובנו צמודים לחדשות מבלי אפשרות להתנתק (שמביאות לאולפן שלל "מומחים").
המועקה יושבת חזק, בלתי אפשרי להמשיך בשגרה, וכולנו מייחלים לימים שקטים וטובים יותר.
אני מנסה להמשיך בשגרה, על אף הקושי שבדבר... לפעמים אני מצליחה, אבל לרוב לא. את הפוסט הזה אני מנסה לכתוב עוד מאתמול, אבל לא ממש מצליחה... כל פעם שורה נכתבת ונמחקת, בעיקר כי אין לי ממש סבלנות לכתוב, אז קחו בחשבון שיתכנו שינויים בסגנון הכתיבה...
ועכשיו אנסה להתרכז בדברים הקלילים של החיים- למשל הזמנות אינטרנטיות".
כמה דקות אחרי שפרשתי מהמחשב, דווח בחדשות על פעולה קרקעית, וקולי נדם.
היום, כאשר מדווחים על "פריסה מחדש של הכוחות" אני מנסה לחזור לכתיבה. אינני פרשנית מדינית/צבאית/פוליטית ועל כן לא ברור לי ואני לא ממש מנסה להבין מה קורה בשטח. נכון לעכשיו התחושה היא שהפעולה המסיבית מאחורינו, והימים הקרובים הם מעין "שגרה עם עירנות גבוהה" עבור כולנו, והפעילויות היומיות שלנו מתחילות לדפוק בעדינות על הדלת, וכך גם התחביבים שזנחנו בצד.
וכעת, עוד כותרות....